דלג לתוכן העמוד
גור יערי
רב טוראי 

גור יערי

בן חוה ואברהם
נפל ביום א' בחשון תש"ט (03/11/1948)
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי נתניה

סיפור חייו

בן חוה לבית סלאנט (דור חמישי למנחם מנדל מקאמיניץ, מחבר ספר "קורות העתים", שעלה לארץ-ישראל בשנת תקצ"ג, 1833) והסופר והביבליוגרף אברהם יערי, נולד ביום י"ט בטבת תר"ץ (19.1.1930) בירושלים. בהיותו בן שנתיים וחצי התחיל - ביוזמת עצמו - לבקר בגן-ילדים ואהב מאוד לצייר. כיתה א' למד ב"בית הילד" שברחביה והמשיך את לימודיו בבית-הספר שליד הגימנסיה העברית ברחביה וסיימם בהיותו בן 17 וחצי. גור הירבה לקרוא בספרים ובבית-הספר אהב את לימודי התנ"ך וההיסטוריה, ובייחוד את מדעי-הטבע ואת המלאכה והיצירה בפועל. היה עושה כלים ומכשירים ומודלים שונים מחומרי פסולת וגרוטאות שאסף ובכלי-עבודה שהשתדל להתקין לו בעצמו ככל האפשר (בגיל בר- מצווה הרכיב לו בעמל של כמה חודשים מקלט-רדיו פרימיטיבי שפעל). את פרי ידיו היה מחלק במתנה. ביוזמת עצמו הלך להשתלם בשיעורי-ערב בחשמל והוסיף דעת מתוך עיון בכתבי-עת טכניים בעברית ואחר-כך גם באנגלית. עם כל פעילויותיו מצא לו זמן גם להתעניין במוסיקה. בגיל 14 התחיל בפעולות שונות (כגון הדבקת כרוזי מחתרת ה"הגנה") בלי כל פחד מפני השוטרים הבריטיים שהשתוללו אז ברחובות ירושלים. על פעולותיו ב"הגנה" לא סיפר להוריו דבר וגם בבואו הביתה וחבלה רצינית בעינו, לא נידב אף מלת-הסבר אחת. בשתיקתו זו היה פחות משום "שמירת הסוד" ויותר משום סלידה מכל אבק של התפארות במעשיו, ששנא גם בפי אחרים. מילדותו שמר בתוקף על עצמיותו ובגיל 9 כבר נסע לבדו לעמק ולמקומות אחרים ולא סבל שמירה והשגחה עליו. בסיוריו המרובים בארץ נמנע מהיעזר בסיוע מפי אחרים. בחודשי חופשת-הקיץ היה יורד אל הים או אל דודתו בבית השיטה, שם עבד בבית-המלאכה כאחד הגדולים, למד עבודות חדשות, המשיך בעשיית צעצועים בשביל ילדי המקום ודרש כלפיו יחס של שיוויון, בלי פינוקים, כמו לאחד מחברי הקיבוץ. אחרי שסיים את חוק לימודיו בגימנסיה אמר לצאת עם קבוצת צופים לשנת-שירות בעבודה בגליל העליון, והנה שמע מפי חבר קבוצת נווה ים שליד עתלית, שביקר בירושלים, על מחסור באנשים לעבודה, לשמירה ולהגנה, ומיד התנדב ויצא שמה, נער יחיד בין כמה בנות. בקבוצה הפיקו תועלת מרובה מעבודתו ומכושרו הטכני. הוא השתתף בבניית בית-המלאכה לשימור דגים, בהרכבת המכונות ובסידור החשמל, ואחר-כך בפיקוח על המכונות בפעולתן. העבודה היבשתית בין אנשי ים לא סיפקה אותו, ומשלמד לשחות למרחקים הפציר בהם שישתפוהו בהפלגות הדיג.

משפרצה מלחמת-העצמאות אחרי החלטת עצרת האו"ם מיום 29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התייצב לשירות בהגנת המקום, נטל עליו את ריכוז הנשק וחלוקתו לכל משקי הסביבה ונעשה לנוטר מן המנין, נושא נשק ברישיון, בשל דיבורו ומראהו האנגליים (שיער בהיר וקומה גבוהה - 182 ס"מ) וחזותו התמימה, כמעט ילדותית, שלא עוררה חשד. השתתף בפעולות חי"ש ופל"ם, ורבה היתה שמחתו כשזכה להשתתף בכיבוש הכפרים הפורעים שבסביבה. בביצור המקום חידש "פטנטים" טכניים, ומשלא הספיקו החומרים לכך הוסיף תחבולות תכסיסיות להגדיל את היעילות של חידושיו. באותו חורף עלתה ספינת-דיג מצרית על שרטון מול הקבוצה והוא התנדב לשחות אליה בים הסוער ולהביא עזרא ראשונה לאנשיה. הספן המצרי, ששהה אחר-כך זמן-מה בקבוצה, לימד את גור, מתוך רגשי תודה, כיצד לבנות סירות. משפחתה הסכנה בנווה ים ביקש לעבור לשירות במקומות מסוכנים יותר, אך אנשי הקבוצה שידלוהו להישאר, שכן בכל מקום נחוצים אנשים להגנה. אולם כשמלאו לו 18 שנה ראה את עצמו כמבוגר, עצמאי, עזב את הקבוצה, התגייס בתל-אביב וביקש לצרפו לחיל-האוויר. משהחלה הפלישה של צבאות ערב דרש לשולחו לחזית, ועד להפוגה השנייה שירת במשלטים קדמיים בחטיבת "אלכסנדרוני" בחזית "התיכון" והגיע לתפקיד מפקד קטע. גם שם לא ידע פחד ומבצעיו הצטיינו באומץ, בחוכמה ובגבורה. השירות הזה היה בעיניו קל מדי, ולהפצרותיו שלחוהו מפקדיו לקורס סיירים. ומשניתן לו לסייר בראש כיתה או חוליה מעבר לקווי האויב, החל מוצא סיפוק בשירות זה. את כל מעלליו וחוויותיו רשם ביומן-המלחמה שלו בלשון חיילית-פלמ"חית מלווה בהערות ביקורתיות, בהומור ובסטירה, ונראה מרשימותיו כי רוחו הטובה עמדה לו בשעות הקשות. רק ברשימתו האחרונה, שאולי בה ניבא לו לבו שהיא האחרונה בחייו, חיטט בנבכי נפשו וניסה למצוא הסבר קרוב לתחום הפסיכואנליזה ליחסו הקל כלפי הסכנות. על מעטפת-היומן רשם לאמור: "יומן-מלחמה. לקרוא רק שנה אחרי שאני אהיה 'גמור'. עכשיו יש לי עוד משהו לקורא היקר: נא לא לעשות עלי סצינות וצריחות ויללות אם יקרה לי משהו, כי לי זה בודאי לא משנה, ורק חבל על הקהל הנכבד שיהיה נוכח, ואני מקווה שלא תביישו לי את הפירמה ואת העצבים המפורסמים שלי (זה יותר מדי היתולי בכדי להיות רציני, אבל מעליש, ככה זה)". הרשימה הראשונה ביומן היא מיום 24.7.1948 והאחרונה מיום 1.11.1948. יומים אחר-כך, ביום א' בחשוון תש"ט (3.11.1948), יצא בראש כיתה לסיור בשטח האויב, ליד הכפר ביר בוריין באזור טול-כרם, כדי להביא שבויים. האויב הקדים להרגיש בהם ופתח באש, ובכל זאת החליטו שלא לסגת ריקם. גור נפגע ראשון בצרור כדורים, וכשניגשו חבריו לחובשו דרש מהם שיילכו תחילה לבצע את הפעולה. כשחזרו אחרי דקות מספר מצאו אותו וחמישה מחבריו מוטלים מתים. את הפצועים לקחו עימהם והחללים הושארו ונקברו בידי הערבים.

לאחר שהשטח עבר לרשות ישראל הועברו גור וחבריו שנפלו יחד עימו למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.

ביום השלושים לנופלם, בעוד מקום-קברם הזמני בידי האויב, החליטו הוריהם השכולים לנטוע "גן עוז" לזכרם על גבעה ששימשה עמדת-מגן ב"מגד" שליד פרדס חנה, שממנה נשקף מקום נופלם וקבורתם. הגן ניטע על-ידי ההורים השכולים ועל-ידי חברי החללים ביום ט"ו בשבט תש"ט. שער הגן בנוי מאבני-גיר של בתי הערבים לשעבר מהכפרים שליד חיפה, שנכבשו על-ידי המגינים שלזכרם ניטע הגן. לוח-שיש צנוע שנקבע בשער מנציח את זכרם.

מקום מנוחתו

גור יערי
בן 18.0 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי נתניה
חלקה: 1
שורה: 2
קבר: 8